קפוארה לפעמים מכונה אומנות לחימה, לפעמים ריקוד ולפעמים אפילו משחק, קפוארה היא תופעה ייחודית שמשכה את תשומת הלב של העולם בשנים האחרונות.
ניתן לזהות אותו באופן מיידי הודות לסגנון ייחודי ומושך את העין, אך מקורותיה המדויקים של האמנות אבדו עקב מחסור בראיות היסטוריות, הנובעות מהאופי הסודי של ראשיתה.
הוצע כי הקפוארה נוצרה במהלך המאה ה-16 על ידי עבדים אשר נלקחו ממערב אפריקה לברזיל על ידי קולוניסטים פורטוגזיים.
ואסור להם לתרגל אומנויות לחימה, ההערכה היא שהקפוארה הופיעה כדרך לעקוף את שני החוקים המכוננים הללו.
אמנות הריקוד-לחימה של הקפוארה ניתנת לזיהוי מיידי הודות לסגנונה הייחודי
חבויות באלמנטים המוזיקליים והקצביים של הצורה, בעיטות אלימות היו מוסוות לתנועות ריקוד נלהבות והשילוב שלה בין תרבויות מערב אפריקה הציל אותה מזיהוי כניסיון לשמר כל מסורת ספציפית.
ככזה, קפוארה התעוררה לחיים ככלי הישרדותי, לא רק של הגנה עצמית, אלא גם של זהות תרבותית.
באמצעות קפוארה, אנשים משועבדים רבים נמלטו מהמדכאים שלהם והקימו קבוצות מרד הידועות בשם quilombos , ויצרו קהילות מחוץ לשליטה פורטוגזית.
קהילות אלו עמדו כמעוזים נגד הפורטוגלים ורבים מפורסמים בהגנות האמיצות שהציבו.
פלמארס, שחשבו כי היה ביתם של יותר מ-10,000 אנשים, הוא המפורסם שבהם.
למרות שיש מעט מסמכים היסטוריים, מאמינים שהקפוארה הייתה חלק חיוני מההגנה והתרגול התרבותי שלהם.
בתוך החברות שנותרו תחת שלטון פורטוגלי, היה קשה לשלוט בקפוארה.
עם הערים הגדלות שהתגבשו בסוף המאה ה-17 ותחילת המאה ה-18, אוכלוסיות גדולות יותר הביאו לקהילות גדולות יותר של אנשים משועבדים ובאזורים קטנים יותר.
זה יצר תרבות חברתית מתרחבת לאנשים משועבדים, והקפוארה שלטה כצורת בידור פופולרית.
היו דוגמאות לשימוש בו להגנה עצמית, הקפוארה בוצעה בעיקר בתחרות או למטרות פנאי, מה שיצר דיכוטומיה קשה למעמד השליט.
למרות זאת, רקדני קפוארה נענשו לעתים קרובות על תרגול זה, אם כי צורת האמנות חיה ללא קשר.
קפוארה נקראת אומנות לחימה, ריקוד או אפילו משחק
סופה של העבדות בברזיל הביא לעידן אפל יותר לקפוארה, כאשר מרכיבי הלחימה שלה משמשים למטרות פליליות.
עם ביטול העבדות ב-1888, אזרחים רבים ששוחררו לאחרונה מצאו את עצמם ללא בתים או הכנסה, מה שיצר עוני נרחב. ככל שהאוכלוסייה הברזילאית התרחבה במאה ה-19, הפשע התפוצץ בתוך המרכזים העירוניים, והקפוארה הייתה אחד מכלי הנשק הרבים ששימשו גורמים עברייניים.
שימוש בשמות בדויים כדי להימנע מזיהוי והסתרת כלי נשק כגון להבי ספר, כמה כנופיות אומנו באמנות הקפוארה וגרמו לבעיות ברחבי ברזיל.
כתוצאה מכך, Capoeira הוצאה מחוץ לחוק לאומית בשנת 1890 ואלו שנתפסו מתאמנים סבלו מהשלכות חמורות, כמו מוות או ניתוק גיד אכילס.
במהלך עידן זה, סיפורים שעשו רומנטיזציה למאסטרים Capoeira והשמיצו אותם הפכו נפוצים.
דמות אחת כזו הייתה נסימנטו גרנדה, שאגדות מתארות אותו כבלתי מנוצח כמעט Capoeira.
למרבה המזל, הקפוארה שרדה את התקופה האפלה הזו, ובתחילת המאה ה-20 איש אחד הוביל את התעוררות הפופולריות שלה מחדש.
מסטרה בימבה מסלבדור – אחת הערים האחרונות בברזיל שבהן עדיין נהגו קפוארה – הדגישה את המשמעות התרבותית של הקפוארה, תוך שהיא משכה את תשומת הלב לפופולריות שלה בקרב תיירים.
כתוצאה מהטיעון שלו, בימבה הצליח לשכנע את הרשויות הברזילאיות בערך התרבותי של צורת האמנות, והצליח לפתוח את בית הספר הראשון לקפוארה ב-1932 – אם כי לא בשם Capoeira, מכיוון שזה עדיין לא חוקי.
הגישה הקפדנית של בימבה לאומנות הלחימה יצרה תנועות חדשות והתקפות כוריאוגרפיות, שזכו לכינוי אזורי.
בשנות ה-40 הוסר האיסור הרשמי מהקפוארה וזה איפשר לשני זרמים עיקריים להתפתח ביחד: הצורה האזורית של בימבה ואנגולה, שהאחרונה הסתכלה על מסורות האמנות לפני שנאסרה.
הקפוארה פופולרית כעת ברחבי העולם
כיום, Capoeira היא סמל תרבותי של ברזיל והיא נהוגה באופן נרחב ברחבי העולם.
הקפוארה פופולרית גם משום שהיא מלמדת אומנויות לחימה ואקרובטיקה בסיסית.
לתיירים בברזיל, צפייה בהופעת Capoeira או ביקור בבית ספר לקפוארה היא חובה.
בעוד שיש הרבה בתי ספר לקפוארה מפורסמים הפזורים ברחבי הארץ, מחנה האימונים לקפוארה בולט הודות להתמקדות בינלאומית.
מוסד זה, המתמקד בקבלת פנים של אנשים מרחבי העולם, ממוקם במקום הולדתה של Capoeira המודרנית, סלבדור.
ההכשרה כאן מתמקדת בתרבות הברזילאית כולה, והם מציעים שיעורים עם מאסטרים בשני הסגנונות, כמו גם שיעורים במוזיקה של קפוארה ובשפה הפורטוגזית.
בשל הסודיות סביב מקורות הקפוארה, האמת האמיתית על שורשיה עלולה ללכת לאיבוד להיסטוריה.
עם זאת, באמצעות התשוקה והמחויבות של אלה שעסקו באמנות, Capoeira הונצחה בסיפורים, במוזיקה ובתנועה.
בעוד שהעבר של הCapoeira עשוי להיות אפוף מסתורין, עתידו של אייקון תרבותי זה מזהיר כתמיד.
קפוארה: האם לאמנות הלחימה המסורתית של ברזיל יש מקום באולימפיאדה?
קפוארה, אומנות הלחימה האפרו-ברזילאית ההיסטורית מהמאה ה-16, הותירה חותם בל יימחה על התרבות של ברזיל.
סגנון הלחימה המורכב והקצבי שלו הושווה לעתים קרובות יותר לריקוד מאשר לאומנות לחימה, וטורנירים נתפסים כחגיגות תרבותיות יותר מאשר אירועי ספורט תחרותיים .
בעקבות אולימפיאדת ריו דה ז'נרו, גוברת הדעה שיש לפתח עוד יותר את Capoeira כספורט, במטרה להיכנס יום אחד למשחקים האולימפיים עצמם.
מקורותיה של Capoeira החלה בזמנו של סחר העבדים בברזיל,
כאשר בין 16 th ו- 18 th מאות ברזיל מיובאים כ -4.9 מיליון עבדים מאפריקה יותר מכל מדינה אחרת.
רבים מהאנשים הללו הגיעו מהמחוזות אנגולה ומוזמביק שבשליטת הפורטוגזית דאז.
בעודם עמלים על מטעי קני הסוכר בצפון מזרח ברזיל,
העבדים פיתחו את אמנות הקפוארה כאמצעי להגנה עצמית, והעניקו להם כלים לשרוד אם ינסו לברוח.
Capoeira היא אומנות לחימה שמקורה לפני 400 שנה
כדי לא למשוך את תשומת לבם של אדוניהם, העבדים התחפשו לקפוארה לריקוד ,
המדמים את הקרבות במקום ליצור מגע.
עם השנים, השלטונות החלו להבין שהקפוארה היא למעשה סוג של אומנות לחימה והיא הוכתרה מאוד.
הרפובליקה הברזילאית אסרה Capoeira ברחבי המדינה במשך עשורים רבים, תחת עונש של מאסר ועינויים.
הדיכוי הזה דעך בתחילת המאה ה -20 ועד מהרה החלו לצוץ בתי ספר לקפוארה בכל רחבי הארץ.
העקרונות הבסיסיים של Capoeira לערב בלתי התנגדות, התחמקות התקפות ותנועה מתמדת.
הקפואריסטה אף פעם לא נשאר בשקט, במקום זאת הוא או היא יבצעו צעד התחמקות המכונה ג'ינגה ,
שהיא תנועה מצד לצד שמנסה לשמור על הלוחם כמטרה שזזה כל הזמן, תוך כדי פוטנציאל דריסת רגל לא נכונה של היריב.
התקפות מבוססות בעיקר על בעיטות, בין אם מדובר בעיטות ישרות, בעיטות סיבוביות או מסתובבות או סוויפות רגליים
(הידוע בשם rasteiras ).
בהגנה, המטרה היא תמיד להתחמק ולהתחמק מהתקפות, לא לחסום אותן.
קפואריסטים יבצעו לעתים קרובות גלגלי עגלה מורכבים וגלגולים כדי להימנע מהתקפות, מה שיוסיף למחזה החזותי של ההתמודדות.
קפואריסטים משתמשים במהלכים אקרובטיים כדי להתחמק מהתקפות
הטכניקות החמקניות של הקפוארה שולבו לעתים קרובות בספורט הקרב MMA (אומנויות לחימה מעורבות),
כאשר לוחמים מתאמנים לעתים קרובות עם מאסטרים בCapoeira כדי לשפר את תנועתם בקרב.
דוגמאות לאתלטים כאלה כוללים את אנדרסון סילבה וקונור מקגרגור.
לפני אולימפיאדת ריו דה ז'נרו אז, בהיותו ספורט ברזילאי כה סמל, היו רבים שתמכו ברעיון של הCapoeira עצמה עושה את דרכה לאולימפיאדה.
הטענה הייתה שזו אומנות לחימה לגיטימית בדיוק כמו ג'ודו, אגרוף, טאקוונדו או היאבקות, ושהפיכה לספורט אולימפי יגדיל את הפופולריות שלו ואת המשיכה העולמית שלו.
לא כולם מסכימים, אבל זה נובע מקרע אידיאולוגי עמוק בין העוסקים בCapoeira.
במונחים רחבים, ישנם שני זנים עיקריים של קפוארה: אנגולה ואזורית.
Capoeira אנגולה מיועדת לטהרנים; זהו ניסיון לשמור על שורשי Capoeira ולחגוג את חשיבותה התרבותית.
לCapoeira אנגולה אין תחרות, אין מנצחים, והפגנות תמיד מלוות במוזיקה ושירה. למתרגלים שלה, להיות Capoeira באולימפיאדה לא הגיוני.
בתי ספר לCapoeira צצו בכל העולם, אבל האם זה צריך להיות ספורט אולימפי?
Capoeiraאזורית, לעומת זאת, היא המצאה מהמאה ה -20 .
זו יותר תחרות, עם דירוגים ומערכות סיום שונות.
קפואריסטים מהזן האזורי נוטים יותר לתמוך בהתפתחותה של אומנות הלחימה לספורט אולימפי, אבל גם אם היה מאמץ משותף לעשות זאת, חלום כזה רחוק.
הצעד הראשון לקראת זה יהיה יצירת ארגון קפוארה בינלאומי, אחד התנאים המוקדמים להפיכתו לספורט המוכר על ידי הוועד האולימפי הבינלאומי (IOC).
לאחר מכן, ארגון זה שעדיין לא קיים יצטרך לאכוף את הקוד האולימפי למניעת סימום, לפני שיגיש עתירה ל-IOC להכללה במשחקים עצמם. תהליך כזה ייקח שנים, וכרגע לא נראה שיש מספיק רצון אפילו לעשות את הצעד הראשון.
